לא פעם כתבתי עליה, על רכבת החיים.
כי לפעמים, אנחנו יורדים ממנה בתחנות שבכלל לא תכננו לרדת בהן. בכל תחנה שבה אנחנו עוצרים משתנה בנו משהו, מתווסף משהו, נלקח משהו.
החוכמה היא לארוז את הזיכרונות, הלקחים והרגשות במזוודה קטנה, ולהמשיך אל התחנה הבאה. אפילו שאנחנו לא ממש יודעים מה מחכה שם. העיקר לא לרדת מהפסים, ולהסתכל רק קדימה.
כחלק מהיותי אישה אני יצור אנושי ורגיש, וכתוצאה מזה לוקח לי לפעמים זמן לשחרר דברים. לפעמים מדובר בדברים חומריים, ולפעמים קשה לשחרר זיכרונות, רגשות או אנשים שנקרו בדרכנו.
שלא יהיו אי הבנות – תמיד הייתי בן אדם משוחרר. אין לי עכבות. אני תמיד עושה את מה שמרגיש לי בבטן, מאוד מאמינה באמוציות שלי. אבל יש הבדל בין אדם משוחרר לבין לדעת לשחרר, ולשחרר לא תמיד היה הצד החזק שלי. השנה משהו השתנה.
בשנה האחרונה עליתי עוד מדרגה בסולם החיים שלי. למדתי על עצמי כל כך הרבה, על היכולות שלי ועל איזה מטען מהעבר שלי אני צריכה לקחת איתי הלאה ואיזה לשחרר. זו שנה שעברתי בה כל כך הרבה טרנספורמציות, ארזתי כל כך הרבה אירועים וזיכרונות בתוך קופסאות אטומות ושמתי במזווה, יחד עם אלבומי התמונות הישנות, במקום אליו לא תהיה לי גישה.
בשנה האחרונה
הפכתי מנערה לאישה, הפכתי ממישהי שעשתה עסקים לאשת עסקים. הרבה מזה בגלל שפשוט למדתי לשחרר. שחררתי את זיכרונותיה של תקופה אחרת, חיים במקומות אקזוטיים בעולם ונישואים שתמו. היום אני יודעת: אני הרבה יותר מאושרת ממה שהייתי אי פעם.
ואחרי שגרתי כמה שנים באי בקאריביים, אני יודעת עכשיו שלא צריך לגור על אי בשביל להיות בגן עדן. גן עדן הוא אצלנו בראש.
במקום להילחם בזיכרונותיה של אמי המנוחה שרדפו אותי, למדתי לחיות לצידם. להכיל אותם כברכה לתוכי. לא להצטער על דמותה המחייכת מולי מדי פעם, אלא לחייך אליה בחזרה, לשלב אותה בכל מעשי היומיום ולשחרר מעליי את העצב שאפף אותי בשל לכתה בטרם עת.
לאחרונה גם שחררתי עצמי מכבלי העסק שלי, אותו תינוק אשר יזמתי, טיפחתי וגידלתי. היה קשה לי מאוד לוותר עליו בהתחלה, אך הבנתי כי עדיף לי כך משום שהוא עובר לידיים מצוינות, ולי יתאפשר להיות חופשיה לעסוק במה שאני הכי אוהבת.
בסופו של דבר, להשתחרר באמת פירושו להתחיל לחיות. בכל תחנה שאנו עוברים בדרך, יש לנו יותר ויותר מטען במזוודה. מעטים הם אלה שיודעים להשאיר כמה מזוודות מאחור, כדי לפנות מקום למטען חדש, לדברים נפלאים שצופנים לנו החיים.
וכל מה שצריך לעשות – זה פשוט לשחרר.
**טור שלי במגזין האהוב עלי – ליידי גלובס
תודה רבה לכל מי שלקח חלק בהפקת הצילומים!
שמלה צהובה: ארז עובדיה / שמלה ורודה: עטרה / איפור: רינת שור / נעליים: אלמביקה / צלם: טוביאס פרדריק