אבא שלי הכי בעולם

כי אז, בילדותי, אבא היה הולך המון למילואים. אני זוכרת את הטלפון מצלצל, אמא ואבא מתלחששים בסלון ויום למחרת – אבא כבר לא בבית.
במילואים.בשנת 1982 פרצה מלחמת לבנון ואנחנו חזרנו מארה"ב ארצה.
כשחזרנו לארץ, ואני תינוקת בת פחות משנה, עוד לא הספיק לדרוך על אדמת מולדת, אבא גויס ונילקח ללבנון למלחמה.במשך חודש לא ראינו אותו.

כשהגיע הביתה, כך סיפרו לי הורי, הוא היה מלוכלך ועטור זקן בן חודש.
הוא מיד ניגש לחבק אותי – אז ללא אחיותי עדיין, ואני נתקפתי בהלה למראה האיש הזה שעט עלי ופרצתי בבכי.

אמא תמיד אמרה שהכי מתאים לאבא זה המדים עם הדרגות. ואני תמיד התרגשתי כשאבא לבש את המדים האלה, כי ידעתי שהוא שוב הולך ושוב אני אתגעגע אליו ואחכה שיחזור.

אני זוכרת אותו לבוש מדים, גדול כזה עם חיוך ענק מניף אותי הפצפונת ואת אחיותי, מחבק ומתרגש כמונו ואז עוזב את הבית לזמן שתמיד נראה לי ארוך מדי.

היום אני נזכרת בחיוך בימים ההם ומשוטטת מדי פעם בין התמונות והסיפורים של אבא מן הצבא לאורך השנים.

כשברקע מתנגנים שירים עצובים ועם ישראל מבכה את מתיו, אני אומרת תודה לאל אשר שמר לי על אבא שלי בכל המלחמות הארורות. בזכותו, ובזכות רבים מחבריו, אני ישראלית גאה שחיה במדינתי בתחושת ניצחון וגאווה.

תודה לך, אבא.

וגם לכל אותם חיילים אשר חרפו נפשם בשביל שכולנו נוכל לקשקש בפייסבוק ולחיות בשלווה במדינתינו הקטנה.

חג עצמאות שמח לכולם!