פסח בלי אמא

כל הטקס הזה של קריאת ההגדה, אכילת מצות יבשות, הימנעות ממטעמים משובחים למשך שבוע, חיפוש אפיקומן שמאז גיל 12 לא עמד בראש מעייני, כל הסיפור הזה לא ממש מרגש אותי.אבל בכל זאת, במשך שנות חיי בחו"ל דאגתי כמעט כל שנה להיות בארץ עם המשפחה שלי בחג הזה.אחרי הכל – פסח היה הזדמנות נפלאה לראות את כולם במקום אחד וכשאתה חי בגולה, הריחוק מהמשפחה ממש לא קל ולא מפספסים הזדמנות להתאסף יחד.

דווקא לפני שנתיים פספסתי את פסח. אותו פסח אחרון שבו אמא עוד היתה בריאה ונוכחת.

אבל מי ידע?

היום, ערב לפני פסח, אני עוצמת לרגע עיניים ונזכרת בשולחן הגדול מעץ שאמא ערכה כל שנה בבית. על מפת החג הלבנה, סידרה את כלי החרסינה הבהירים, את המפיות המנוקדות בטיפות של זהב ובמרכז השולחן ניצב בגאווה אגרטל שקוף ופרחי הסחלב הלבן שאהבה כל כך בצבצו מתוכו זקופים בגאון על זכותם להיות חלק מהחוויה.

הכל אצל אמא היה מתוקתק. המפה תאמה לכריות הכיסאות, כלי ההגשה של האוכל היו אחידים בצבעיהם והאוכל שהכינה היה תמיד משובח, מגוון ומילא את הבית בריחות שמילאו את הלב בהתרגשות לא שיגרתית.

הצחוק שלה במהלך הארוחה מילא את כולם במצב רוח. פתאום אף אחד לא זכר אם מישהו היה מרוגז על מישהו, אם מישהו פחות התחבר למישהו אחר והיתה בבית הרמוניה משפחתית כמו שרק אמא שלי ידעה ליצור.

השנה, זו השנה השניה שאמא איננה. והיא חסרה. חסרה לי מאוד.
לכל אלה שמתלוננים על החג, על הטרחה, על הבילוי המשפחתי,

#יש לי בקשה אחת מכם: תהנו מהחג. תיהנו מההורים, מהאחים, האחיות. תיהנו כאילו זו הפעם האחרונה ביחד, כי אף פעם אי אפשר לדעת.

חג שמח לכולם. גם לך אמא.