אמא. יש רק אחת.

פלאשבקים אחורה בזמן.
אני נזכרת איך שהיא עברה איתי הכל. סלחה על המרחק הפיזי שהיה בינינו כשהייתי בחו"ל, קיבלה בהבנה את ההחלטות הלא פשוטות לאמא שעשיתי, צחקה איתי מכל הלב ברגעים הכי מאושרים שעברתי ומחתה את דמעותי ברגעי המצוקה.
נתנה לי תמיד תחושת שייכות. ביטחון ויציבות.
ואז יום אחד, היא עזבה. בלי שום הודעה מוקדמת.
והילדה שניבטה בי מהמראה החליפה ארשת.
היא קצת פחות תמימה, קצת יותר חזקה, הרבה יותר רגישה והיא מביטה בכל אחד ואחד מכם ומבקשת:
תפסיקו עכשיו הכל. תתקשרו לאמא. תגידו לה שאתם אוהבים אותה.
אולי נדמה לכם שזה ברור לה. אבל בשבילה זה לא מובן מאליו.
ואמא?
היא תמיד תהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלכם.
אני יודעת שאמא שלי תמיד היתה כך.
והיא כך גם עד היום.