לפעמים, כשאני מביטה על עצמי בראי, אני יכולה לראות את עיניה הירוקות ניבטות בי חזרה, מחייכות, כמו רוצות לומר משהו.

פלאשבקים אחורה בזמן.
אני נזכרת איך שהיא עברה איתי הכל. סלחה על המרחק הפיזי שהיה בינינו כשהייתי בחו”ל, קיבלה בהבנה את ההחלטות הלא פשוטות לאמא שעשיתי, צחקה איתי מכל הלב ברגעים הכי מאושרים שעברתי ומחתה את דמעותי ברגעי המצוקה.
נתנה לי תמיד תחושת שייכות. ביטחון ויציבות.
ואז יום אחד, היא עזבה. בלי שום הודעה מוקדמת.
והילדה שניבטה בי מהמראה החליפה ארשת.
היא קצת פחות תמימה, קצת יותר חזקה, הרבה יותר רגישה והיא מביטה בכל אחד ואחד מכם ומבקשת:
תפסיקו עכשיו הכל. תתקשרו לאמא. תגידו לה שאתם אוהבים אותה.
אולי נדמה לכם שזה ברור לה. אבל בשבילה זה לא מובן מאליו.
ואמא?
היא תמיד תהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלכם.
אני יודעת שאמא שלי תמיד היתה כך.
והיא כך גם עד היום.
אמא, פייסבוק, טל נברו, אהבה
אם אהבת, בטח גם תאהב את...
מדיה דיגיטלית
Can Social Media Play A Role In The Case Of Kidnapped Israeli Teens? i24news
30 ביוני 2014
כל המאמרים, מדיה דיגיטלית
5 דרכים לזיהוי פרופיל פקטיבי בפייסבוק Fake Accounts on Facebook
11 באוגוסט 2013
כל המאמרים, מדיה דיגיטלית
מדיה חברתית בפורום יזמים ובעלי עסקים צעירים
14 בנובמבר 2012
כל המאמרים, לייף סטייל
לפעמים, כדי לנשום קצת, אני צוללת …
11 בפברואר 2012