.jpg)
ניו יורק כן מחכה לי… גם שם אהיה לבד
"ארזתי הכל לבד" אמרתי לדיילת בשדה התעופה.
היא חייכה אלי והצביעה לעבר דלפק הצ'קאין של אלעל.
התרגשתי. כבר שנה שלא הייתי כאן.
שנה של שינויים.
כשחושבים על זה, ישנם הרבה סוגי שינויים שאנו מתמודדים איתם בחיים
יש שינויים שהם ידועים מראש. צפויים. ויש שנוחתים עלינו ללא התראה.
יש שינויים שמאד רצויים ויש כאלה שאנו חשים שהלוואי ולא היו קורים.
יש שינויים המשפיעים על שארית חיינו ויש שינויים שמשנים לנו רק חלקיק נקודת זמן בחיים.
את חלק מהשינויים נקבל בזרועות פתוחות ובחיוך מאוזן לאוזן.
את חלק מהשינויים ננסה לדחות על הסף. להתכחש לקיומם. להתנגד לבואם.
אז באמת, החיים מלאים בשינויים. מסוגים
שונים, עם השפעות שונות ובתקופות שונות של חיינו.
אבל עם זאת – כל שינוי הוא מדרגה.
הוא לא קורה סתם.
הוא שיעור.
ואחרי שהספקתי בשנה הזו לחוות את כל סוגי השינויים בבת אחת –
אני יכולה לומר בלב שלם ובהכרה מלאה – שהשינויים הם אלו שבנו אותי להיות מי שאני היום.
טל.
מדיה חברתית? למה צריך את זה בכלל?
אז הנה סיפור, אשר יציג את אחד הצדדים הנפלאים של המושג הזה, שרבים כל כך חוששים מפניו:
כשהתיישבתי במטוס, עדיין מצאתי עצמי מדפדפת בין דפדפני האייפאד שלי, בודקת עדכונים אחרונים ועונה אימיילים שניה לפני שממריאים.
באחת מהתכתבויותי רגע טרם המטוס המריא, שוחחתי עם מכר שפגשתי בניו יורק לפני כשנה בדיוק, בעקבות הפייסבוק.
איש מקסים ולבבי, טייס באלעל אשר מטיס נוסעים בעולם מארץ לארץ.
ובעודי יושבת במושבי, מתכתבת עם אותו טייס חביב, ניגש אלי דייל ואומר לי: "טל נברו"?
נשאתי עיני והוא חייך והמשיך:"נתבקשתי לדאוג לך במהלך הטיסה", הסביר בעודו מניח על בירכי שקית המכילה עיתון, ערכת טיסה,
נישנושים ועוד כל מיני הפתעות."מה שתצטרכי", המשיך,"אני כאן לעזרתך". לאחר שהינהנתי, הוא המשיך בדרכו.
חזרתי להביט על מסך האייפאד בהשתוממות…
"דברי עם הדייל הראשי, הוא ידאג לך", היתה ההודעה שחיכתה לי באינבוקס.
כאילו ישב לידי בטיסה.
מדיה חברתית. לא סתם אומרים שהיא מחברת אנשים מכל העולם…
עיר של השראה:
ניו יורק היא מקום שגורם לי להרגיש. לפעמים הרגש הוא כל כך חזק, שאני שולפת את האייפון או מצלמה, בניסיון לתעד את הרגש לתעד את הרגש, כאילו היה מוחשי.
וצילום, האפשרות לתפוס את הרגע, הוא סוג של יצירה.
ומאז שאני זוכרת את עצמי, אני יוצרת.
עוד בילדותי, הגננת היתה תולה את הציורים שלי על קירות הגן.
בחטיבה, ציירתי את "משפט שלמה" על חלון הזכוכית באישור המורה
ושרבטתי צורות גימטריות ואבסטרקטיות על השולחנות בכתה ללא אישורה…
המוזה לאומנות נדחקה בפינה בתקופת הצבא, אבל כשעזבתי לניו יורק – היא חזרה לפרוח. ובגדול.
בעת שהותי בניו יורק, הייתי מציירת ומוכרת את הציורים שלי בגלריות מקומיות. בניו יורק, בכל נשימה, אני שואפת לריאות שלי מליון ואחד מראות, ריחות, טעמים, רגשות, צבעים ומחשבות. אני סופגת לתוכי השראה מכל כיוון שאני צועדת בו. לפעמים אני מוצאת את עצמי מסתובבת ברחובות, מתכננת תכניות גדולות וניזונה מכל תנועה ואירוע שקורה סביבי.
תובנה:
לפעמים, צריך לצאת מהצלחת שאנו בוחשים בתוכה.
לקחת את עצמינו למקום אחר, כדי לנשום אוויר אחר, לנקות את החלקים המיותרים אולי, שנדבקו אלינו לנפש ולנסות לראות את הדברים מזווית קצת אחרת.
לא בטוח שלכולם נסיעה למקום אחר תפתח את כל החושים, אבל אני יודעת שאצלי זה עובד.
שווה לנסות 🙂
