.jpg)
סעי, סעי ללפלנד, שמעתי את הסלנג הזה בתכניות טלויזיה או בשיחות עבודה.
אבל האמת היא, שלפלנד מתחברת לי, אולי אפילו לרוב האנשים בעולם, כארץ הדמיון של ילדותינו. המומינים, נילס ואווזי הבר, אלה קארי הילדה מלפלנד וסנטה קלאוס הם כולם על פי האגדה מלפלנד. מן איזור מושלג וקסום שכל היצורים והדמויות שגדלתי עליהן נמצאים שם. לעתים היה נדמה לי שאולי מישהו בכלל המציא את המקום הזה, רק כדי שיהיה לגיבורי הילדות שלנו מקום לגור בו.
לרגע נדמה היה שזה הוא מקום דמיוני.
ואז טסתי לשם 🙂
הייתם פה כבר ורוצים לראות את החלק השני? לחצו כאן
לפלנד זה לא רק באגדות
הדבר הראשון שראיתי עוד מהמטוס, לפני שנחתתי היה – לבן. לבן ולבן ועוד לבן משתרע מסביב. כאילו – הזיה קלה. מטורף כמה קיצוני ושונה זה ממראות היומיום של ישראל או של כל מדינה אחרת שנחתתי בה עם מטוס.
עכשיו, נגיד שהיה רק שונה וקיצוני כי היה מושלג… אבל הקור!! נחתתי ביום הראשון למינוס 6 מעלות!!! שזה נגיד – לנחות לתוך הפריזר במטבח שלי. רק במוגדל…וכל יום שעבר הטמפרטורה ירדה…
אזור לפלנד, שם גרים כ- 2.3 מיליון איש, משתרע בשטחיהן של 4 מדינות – פינלנד, רוסיה, נורווגיה ושוודיה. אנחנו הגענו להתארח בבירת החבל שזו העיר הפינית שנקראת רובניימי, שם חיים כ 68,000 תושבים (יש כאן הרבה סטודנטים, כי האוניברסיטה של לפלנד פה).
רובניימי היא כמו עיירת שלג נצחי שהכל קפא בה. אין חתולים שמסתובבים ברחוב, אין שווקים באמצע הרחוב, המדרכות מכוסות בקרח ובשלג ואנשים מתהלכים בה מכוסים מכף רגל ועד ראש, מרוכזים בלחמם את הידיים, הצוואר ולהזהר שלא להתחלק על התחת (כי כולם פה מתחלקים!). נדמה לרגע שבמקומות אחרים בעולם אנשים נזהרים מתאונות דרכים בכבישים – בלפלנד נדמה כי כבר ללכת ברחוב כך סתם זו סכנת החלקה בפני עצמה.
בין תושביה המפורסמים של העיר ניתן למצוא את להקת לורדי, המפורסמת בתלבושותיה כמפלצות, אשר זכתה באירוויזיון ב-2006 והייתה הלהקה הפינית הראשונה אשר זכתה בתחרות. בעקבות הזכייה, שונה שמה של הכיכר המרכזית בעיר מכיכר "סמפו" לכיכר "לורדי" וניתן למצוא את טביעות רגליהם וידיהם של הלהקה בבטון
אז אולי אני אישית לא יודעת אם הייתי מסוגלת לגור במקום קר כל כך – אבל כששאלתי מקומית איך היא יכולה להיות רחוקה כל כך מהים ומהחום של השמש,היא ענתה לי שהיא לא מבינה איך אני זו שחיה רחוק כל כך מהשלג,כי קשה לה בלעדיו יותר מדי…מדהים!
יוצאים לדרך
קשרי תעופה, שאירגנו את המסע המופלא, דאגו לנו לאורך כל הדרך.
התאכסנו לא רחוק מהנהר (הקפוא רוב הזמן) ואני גיליתי שלמרות שאני ילדת שמש, הצלחתי לא רע בכלל להתמודד עם הקור מקפיא העצמות. ואפילו נהנתי מהמסע מאד (בארץ תמיד קר לי אפילו בקיץ!)
ביום הראשון קיבלנו את התלבושות החמות שליווי אותנו במהלך המסע וגם זוג נעליים כבדות שהתאימו להליכה על השלג.
ביקרנו ביער Vaatunki, מקום מהמם עם בקתות עץ קטנות ובלי הרבה אנשים חיים בסביבה. חצינו נהר קטן על גשר והתחלנו להבין את המשמעות של הנוף עוצר הנשימה, יחד עם הקור שלמדנו להתרגל אליו.
כל כך הרבה שכבות לובשים, שלרגעים נהיה חם מדי, ואז כששוקלים להוריד שכבה – מגלים כמה קפוא…
עובדה משעשעת היא שתושבי לפלנד נוהגים להתקלח אחת לשבוע ולא כל יום.. הקור כנראה מקפיא לאנשים פה את התחושות, אחרת לא ממש ברור לי איך זה אפשרי…
הזוהר הצפוני – הזיה ללא סמים
בלילה ראינו את הזוהר הצפוני המטורף. השמיים התמלאו בצבעים מרהיבים ונדמה היה שרואים איזו שהיא הזיה בלי הסמים שלפני.
נשכבנו על השלג, בוהים בשמיים שמשנים צבעים וצורות ללא הרף ומתעלמים מהקור המקפיא ששורר סביבינו.
הזוהר הוא תופעת טבע מטורפת שקשה לתפוס בעדשת המצלמה, כך שבעיקר נותרו זיכרונות מרהיבים לכל החיים…
החוויה במטורפת הזו תישאר חלק מהזיכרון שלי להמון שנים.
אחד הדברים היפים שראיתי.
מלון הקרח הגדול בעולם – קאמי
אחת מהחוויות היותר מדהימות שלי בלפלנד היו הביקור במלון הקרח הגדול בעולם. האמת שהיינו בשני מלונות קרח, האחד "לומינילה" הוא הקטן יותר (18 חדרים) אך המלון הגדול, ששמו קאמי, הוא פשוט תופעה מטורפת.
לובי המלון מציג פסלי קרח מדהימים, בר קפוא שמגיש משקאות חריפים, חדרים עם מיטות ואפילו כנסיה קטנה בחוץ למתפללים.
הכרתי זוג שהתארח במלון.
"איך ישנים בקור הזה??" השתאתי.
"עם בגד מיוחד ואלכוהול להתחמם", השיבו.
טוב. לא אבין לעולם, אבל קטונתי 🙂 מכורה לשמש ולחום, אין מה לעשות…
אופנועי שלג, מזחלות האסקי סיבירי, טבילה בקרח והאינסוף
כולם בחלק הבא יחד עם הסרטון המלא, תמונות ופרטים נוספים… :)))
למעבר לחלק הבא לחיצה כאן
