.jpg)
ברנינגמן היה חלום שלי מאז שגיליתי על קיומו, לפני 12 שנה בערך.
במשך שנים אנשים וחברים היו אומרים לי שהפסטיבל הזה נולד בשבילי ולא יתכן שעוד לא ביקרתי בו. לא ממש הבנתי את המשמעויות שלו או למה כל כך בוער בי להגיע אליו, אבל ידעתי שיבוא היום ואגשים את החלום. השנים עברו וכל שנה דחיתי את החלום מכל מיני סיבות;
״זה עולה מלא כסף״,
״דורש המון התארגנות, לא אוכל לבד להסתדר״,
״זה בנוואדה, רחוק מהבית ודורש שבוע וחצי זמן פנוי״,
״יש לי לקוחות ולא אוכל לנסוע״,
ועוד ועוד תירוצים מגוונים שלא איפשרו לי לעשות את הצעד ולנסוע. אבל בסוף, אני באמת חושבת שחלומות נועדו להתגשם.
והשנה זה קרה.
ביקורים נוספים שלי בברנינגמן:
החתונה שלי בברניגמן 2016 | חווית הברנינגמן שלי 2017
אני זוכרת שכשהייתי צעירה, הייתי תופסת טרמפים מהקריות לפסטיבלים שונים ברחבי הארץ, עם תיק גב אחד קטן, זוג תחתונים וגופיה ספייר בתיק ועשרים שקלים, חצאית, פרחים בשיער והמון שרשראות וצמידים בידיים וברגליים ומרחפת לי ממקום למקום לצלילי המוזיקה.
מאז עברו הרבה שנים, בהם התבגרתי, עברתי המון דברים והיום נסיעות ובילויים שלי כוללים שירותים נקיים צמודים, מיטה מדוגמת ומים זורמים קבוע.
ואז הגעתי לברנינגמן.
אבק, סופות חול, ימי שמש חמים של נסיעה על אופניים ולילות חסרי שינה.
לא תמיד זרמו המים, לא תמיד היתה לי מיטה מדוגמת ועל נושא השירותים אפילו לא ארחיב…
להגיד שהרגשתי שוב בת 16 – זה לא יהיה נכון.
אבל מה שכן הרגשתי – זו הרגשה שאני חופשיה יותר מאי פעם.
השיעור הכי משמעותי שלי בפסטיבל הזה, הוא שלחופש, אין גיל.
חשוב להנות תמיד מכל דבר שקורה לנו. כי בסוף הכל בראש שלנו.
מתארגנים לחוויה הגדולה
עם עוד כמה חברים, אירגנו קראוון, כרטיסי כניסה, טיסות, הזמנו אופניים, אישור רכב לפסטיבל, ״קאמפ״ להחנות בו את הקראוון, תלבושות, ועוד המון התארגנויות שלא היו מביישות התארגנות של מעבר דירה לחו״ל. חצי שנה אחרי שהזמנתי את כרטיס הכניסה שלי לפסטיבל, זה קרה. יצאתי למסע. למסע שלי החלטתי להוסיף עוד שבילים והתחלתי את המסע שלי שבוע בניו יורק.
ערי האורות – ניו יורק ולאס ווגאס
את ניו יורק אני מכירה בעל פה, לפחות פעמיים בשנה אני שם, אך תמיד מתרגשת להגיע, כאילו זו היתה הפעם הראשונה שלי בה. בניו יורק היו לי פגישות עם חברים טובים, פגישות עם לקוחות וכמובן שופינג כזה שאני עושה רק כשאני בחו״ל, ומשם המשכתי ללאס ווגאס, שם פגשתי את שאר החברים שהצטרפו אלי לפסטיבל. אבל הפעם האחרונה שביקרתי בווגאס, היתה בבת המצווה שלי, טיול משפחתי עם אמא, אבא ואחיות שלי. זה היה טיול מאד מרגש, כזה שנחקק עמוק בלב שלי ושל כל אחד מבני המשפחה. ה״סטריפ״, שהוא הרחוב הראשי של העיר, אותו רואים בהמון סרטי קולנוע, מרכז ההימורים של העולם, היה בשבילי גדוש ברגעי זכרונות מהטיול ההוא בצעירותי.
לזכר אמי, עלינו על רכבת ההרים במלון ״ניו יורק ניו יורק״, אותו חוויתי עם אמי המנוחה ואחיותי לפני שנים רבות. טיילנו ברחובות הומי האדם ושטופי האורות והשלטים המוארים. ראינו את ההצגה ״KÀ by Cirque du Soleil ״, הצגה יפנית יפהיפיה ועוצרת נשימה. אך כל הזמן הזה, אני וחברי היינו מלאים בציפייה לקראת הפסטיבל המסתורי, לא בטוחים מה הולך לקרות ומה אנו עומדים לחוות.
אחרי שאספנו את הקראוון ואחרי 6 שעות של קניות ב Walmart המקומי, העמסנו המון אוכל, שתיה, כלי מטבח, שקי שינה, זוג אופניים לכל אחד ומתנות לחלק, עלינו על הקראוון ונסענו ל Black Rock City, עשר שעות נהיגה מרגשות אל הפסטיבל הנחשק. בתום הפסטיבל ביקרתי בלוס אנג׳לס אצל חבר טוב, לקחתי חלק במסע יוגה מרתק, גיליתי איזורים מהממים בלוס אנגלס, שגם שם הייתי פעם אחרונה בבת מצווה באותו ביקור משפחתי וקיבלתי את הביקור אצל חברה טובה שלי בוווניס ביץ׳ המהממת (Vanice Beach, CA), ברכיבת אופניים על החוף ובילוי עם האהובה שלי ברחבי החוף, עד הטיסה שלי הביתה. אבל בפוסט הזה, אני אתמקד – בברנינגמן.
הברנינגמן Burningman 2014, Black Rock City
הברנינגמן בהגדרתו הוא פסטיבל המושתת על הדדיות, נתינה וקבלת האחר. בפסטיבל היו השנה יותר מ 68,000 איש וכל שנה המספרים גדלים. בפסטיבל אין שימוש בכסף, הכל מבוסס על נתינה, חברות ושיתופיות. אמנים ואנשים שונים, עובדים חודשים רבים על מייצגים מיוחדים ומטורפים, רכבים מעוצבים המנגנים מוזיקה ונוסעים ברחבי הפלאיה (שם המרחב של הפסטיבל) והכל בשביל שבוע אחד. אנשים איכותיים, שוחרי שלום ואוהבי חיים מגיעים מכל העולם למקום אחד שבו מקבלים את כולם, לא משנה מאיזו דת, צבע, גזע או שפה הם מגיעים. חלק מהמייצגים בפסטיבל נשרפים לנגד עיני כולם, כסמל לשחרור.
תמונות בהמשך.
הבולטים מבניהם הם כמובן דמות האיש, דמות של זוג מעץ, אשר אפשר גם לטייל בתוכו, הנישאת לגובה של בערך 8 מטרים ושניהם נשרפים לאור זיקוקים ואנרגיות של עשרות אלפי אנשים.
דמות הזוג הנשרף יצר גם סופות חול מטורפות, חוויה ויזואלית חזקה שסחפה את הקהל (גם תרתי משמע… מזל שישבתי נגד הרוח..)
יום למחרת נשרף המקדש, המקום בו אנשים רבים באים לבכות ולשחרר מכרים ואהובים שהלכו לעולמם. ועדיין, כשמבקשים ממני לתאר מה עברתי, זה מאד קשה, כמעט בלתי אפשרי. באמת שלא ניתן לתאר במילים את העצמה של החיבור עם הטבע המטורף שמסביב וקשה לתאר את המקום שכולו בסימן של נתינה, שיתוף וחיוכים מכל פינה.
במקדש אנשים התפרקו. מכל כיוון קפצו המילים הכואבות שנכתבו על ידי עשרות אלפי אנשים על "קירות" המקדש עשויות העץ ואנשים התאחדו עם הרגע ועם יקיריהם.
טירוף יומיומי
ביום הראשון, אחרי שמיקמנו את הקראוון, וישנו כמה שעות כדי לאגור כוח לשבוע המחכה לנו, כל אחד קישט את האופניים שלו במדבקות צבעוניות, מנורות קטנות, פעמון צבעוני ומנעול חדש, לבשנו את בגדי הברן ויצאנו למסע. על קרקע מאובקת, בין סופות חול קטנות, שמש זורחת ומצב רוח סוחף, רכבתי ללא מעצורים. כל רגע עוצרת למחזות מרהיבים שונים, מייצגי ענק צבעוניים ואנשים מעניינים בהם נתקלתי בדרכי.
המדבר לבש צבעים מטורפים ודמויות מגוונות הופיעו מכל עבר ורכבו בתנועה הרמונית בפלאיה. יכולתי למשך שבוע להרגיש איך יכול היה העולם להיראות כשהערכים שלו מושתתים על נתינה, קבלת האחר וחופש. הרבה הרבה חופש.
בברנינגמן הכרתי המון אנשים וחברים חדשים מכל קצוות העולם. מדהים לראות שבאמת, רוב הקהל בפסטיבל הם אנשים איכותיים – יוצרים, אמנים, אנשי רוח, אנשי עסקים ואנשים עם מודעות גבוהה ופתיחות מסויימת, אנשים שיודעים לקבל את האחר, לשפוט פחות ולהנות באמת מהרגע.
למדתי גם על עצמי המון.
יכלתי להרגיש איך שנים רבות, שכבות שפיתחתי, חסמים, התנהלויות ומחשבות שהיו לי, התקלפו בפסטיבל הזה כמו בצל המשיל חלק ועוד חלק ונפתחתי אל המראות, התחושות, חווית הניתוק ותחושת ההתמזגות עם היקום, עם המוזיקה ועם הטבע שסביבי.
זה מדהים כמה החוויה מרתקת לעין, למוח ולתודעה.
לאן שלא מסתכלים, יש תמיד מה לראות, לשמוע, לטעום, להריח.
סוג של חווית סמים גם ללא הסמים. להסתובב בברנינגמן זה כמו להסתובב בתוך ההזיה עצמה, אפילו אם אתה סאחי-בלטה
באחד מערבי הפסטיבל, גם התארחתי ב"קאמפ" מקסים שאירח את "פאף דאדי", אשר הפתיע את כל הנוכחים והגיש את ארוחת הצהריים שהקאמפ ארגן לכולם!
**תודה – Thank you**
במהלך הברנינגמן היה לי זמן לחשוב.
להתנקות. לנתח ולסכם.
הבנתי, שבחיים האלה, אני מוצאת את עצמי לפעמים נמצאת בפול פאוור. נוסעת על שביל החיים שלי על הילוך חמישי כבמדרון תלול. כל יום אני נושאת עצמי על כנפי החיים אל עבר העתיד, מבלי לדעת מה הוא טומן בחובו.
בכל יום בו אני מגשימה חלום, נולדים לי עוד שלושה חדשים, מלווים באינסוף מחשבות חדשות שלא נותנות מנוחה לגלגלי המוח גם ככה עבדו שעות נוספות.
וכשאני מסתכלת על מכלול החיים שלי, על מי שהפכתי להיות ועל כל מה שבניתי בדרך, אני תמיד זוכרת כמה חשוב להעריך. כמה חשוב מדי פעם לעצור, ופשוט להגיד תודה.
תודה על הדלתות שהחיים פתחו לי. תודה על השכל לעשות את הצעד ולהכנס בדלתות האלו.
תודה על החופש, על האדרנלין ועל היפר האקטיביות שלי, שמוביל אותי תמיד למקומות שלא דמיינתי שאהיה בהם,
תודה ליקום על הרצון שלי להשאר ילדה למרות כתמי שמש חדשים על פני העור שלי, למרות הקמטים הקטנים בזווית החיוך ועל אוסף הצלקות, גם אלו שלא נראות לעין.
תודה על המשפחה הקטנה והיקרה לי מכל, שמקבלת אותי עם כל אי השפיות שלי,
ולחברים הטובים שלי, שסובלים אותי על כל מה שאני,
תודה ליקום על השמש, על הבריאה מסביבי, על האויר בריאותי ועל המחזות והתובנות שאני סופגת לתוכי כל יום בחיים.
תודה על השיעורים,
על הרגעים הקשים יותר וגם על הטובים יותר.
ותודה, שזכיתי לתובנה, על כמה שחשוב לזכור לעצור לפעמים הכל ולומר – תודה.
והכי הרבה – תודה לכם שביקרתם פה אצלי, שהצצתם בכתבה שלקח לי ימים להכין אותה
וממש מקווה שנהניתם ממנה,
ושהצלחתי להעביר את החוויה, ולו בקצת 
תאהבו תמיד,
שלכם,
אני
