לילה אחד באפריקה – סופ"ש באתיופיה הקסומה ומפגש עם בן הנשיא

האמת,
ביקרתי בהרבה מקומות וכמעט בכל היבשות בעולם.

ותמיד היה לי חלום קטן אישי להגיע לאפריקה.
בסוף שבוע הזה – הגשמתי אותו.

רק סופ"ש? השתגעת?! למה לא יותר זמן?
מה יש לך לחפש באפריקה בכלל??

כן, כן, זה מה ששמעתי מכל עבר כשסיפרתי שאני מתכננת לנסוע שישי לפנות בוקר עד שבת בלילה לאדיס אבבה.
אז מה באמת הביא אותי לטוס לסופ"ש הזה באתיופיה?
אוקי,אז אחזור רגע אחורה בזמן.
לפני כשנתיים עלה לי רעיון שמקשר בין שני עולמות שאני מאד אוהבת –
סיוע לנזקקים ומדיה חברתית.
אפריקה תמיד היתה בשבילי מקום מסתורי שהחלטתי שאיכשהוא אני רוצה לתרום את חלקי למדינת העולם השלישי הזו, עם הכלים שיש לי ביד.

מפה לשם, החיים, כמובן, לוקחים אותנו תמיד למקומות אחרים ממה שתכננו ואחרי שהצגתי את הרעיון לאיש עסקים מקסים (שמו שמור במערכת), איכשהוא הרעיון לא יצא לפועל ומאז חלפו שנתיים.

הספקתי מאז להקים עסק להדרכות והרצאות בשיווק בעולם הדיגיטל, ללמד מאות בעלי עסקים, חברות ותאגידים לקדם את הביזנס שלהם בעולם הדיגיטלי ולהעביר סדנאות, הרצאות והדרכות בתחום.

שיחת טלפון מפתיעה באמצע החיים

לפני פחות מחודש, יצר עמי איש העסקים קשר, אותו איש העסקים החביב שהצגתי לו את רעיוני ושאתיופיה הינה חלק ממסלולו העסקי הקבוע, ואמר לי:

"אמנם עבר זמן, אך רעיונך שוכב על שולחני. אם את מעוניינת עדיין לקדם אותו – אני עובר באדיס אבבה ליומיים ואשמח להכיר לך את בן נשיא אתיופיה, שתוכלי להציג לו את הרעיון."

עכשיו,
בחיים, נפתחות לנו הרבה דלתות, חולפות לידינו הרבה הזדמנויות, הבעיה היא, שלא כולנו לוקחים צעד, נכנסים בדלת ולוקחים את ההזדמנות בשתי ידיים.

הרבה מחשבות עברו לי בראש:
"זה כרטיס טיסה מאד (!) יקר!
את כבר נמצאת במקום אחר ולא בטוח שזה מה שאת רוצה לעשות!
רק יומיים באתיופיה? שווה לי?
אולי בן הנשיא לא יאהב את הרעיון שלי?
איך אסתדר שם לבד? איש העסקים מצטרף רק ליום אחד מתוך השניים…"
ועוד דומות לה.

אבל החלטתי –
דלת נפתחת ונשמע שיש לי הזדמנות לא רק לעבור חוויה, להכיר מקרוב את העיר אדיס אבבה שתמיד חלמתי לבקר בה, אלא גם לזכות למפגש מיוחד עם בן נשיא אתיופיה, סולומון גרימה, להציג בפניו רעיון שיכול לשנות את פניה של אדיס אבבה (לא אוכל עדיין לשתף בפרטים) ולשאול אותו את כל מה שעולה שמעניין אותי, בעיקר כמובן על תחום המדיה החברתית.

לונג סטורי שורט –

קניתי לעצמי כרטיס טיסה וסגרתי על מלון ובחמישי בערב, מיד אחרי הרצאה שהעברתי במרכז ליזמים בכפר סבא, נסעתי לשדה ועליתי על טיסה.

לבד באדיס אבבה

הגעתי לאדיס אבבה והיה לי יום שלם להעביר לבד.

הרחובות נראים כמו עזה אחרי הפגזה, רק שהאוכלוסיה אינה מכילה אנשים לבנים, אלא בעיקר מקומיים פושטי יד, שניתלו על דלתות המונית איתה הגעתי כדי לבקש כסף.

ההממ, אז מה עכשיו?
אמרו לי – לא לטייל לבדי ברחובות.
אז ניגשתי לסוכנות נסיעות מקומית במלון בו שהיתי, ומסתבר שהיא שייכת לבחור ישראלי (אנחנו בכל מקום!!!) מקסים. גם אשתו היפה היתה שם והם הזמינו אותי לארוחת צהריים אצלם בבית.
ערן, אותו בחור חביב, חי באדיס אבבה כתשע שנים, ומגדל שתי בנות עם אישתו האיטלקיה, שחיה שם 33 שנה.
בדרך אליהם, הנסיעה על כבישים לא סלולים, חורבות של בתים מסביב ואנשים שלא שמעו על המילה אינסטגרם או פייסבוק מימיהם.

באתיופיה יש 80 מליון תושבים,

רק 75,000 מהם משתמשים באינטרנט ורק ל-17,000 אנשים יש אינטרנט בבית או במשרד.

היחס של המקומיים ללבנים שמבקרים או גרים שם, הוא כמובן אחר מאשר יחסם לחבריהם המקומיים.
כוס קפה שעולה למקומי 52 Birr (כסף מקומי, שזה $3) תעלה לאיש הלבןכמעט 90 Birr (שזה $5 בערך).

המקומיים נחמדים סכ"ה, לא מסוכנים או אלימים, הם יחייכו ויהיו מנומסים, אבל הם תמיד יחפשו איך להוציא ממך יותר כסף.

בצהריים הזמינו אותי הזוג החביב לארוחת צהריים אצלם בבית, מקום מהמם שנראה כאילו אינו קשור בכלל למציאות שסביבם.
ערן מספר, שכשהוא מוציא את הילדים שלו ברכב, הדלתות תמיד נעולות והחלונות תמיד סגורים, גם מחשש לפושטי יד שפותחים דלתות כדי לנסות לכייס או לבקש כסף, וגם מרמת הזיהום הגבוהה שיש בעיר הזו, אשר נמצאת כ-2,700 מטרים גובה, מה שגורם למכוניות להוציא גזים רעילים במאמצי נסיעה אחרים, וגם בגלל שאין להם באדיס אבבה תנורי מטבח, הכל נעשה על גחלים.

לארוחת צהריים, אכלנו את המאכל המסורתי באדיס אבבה, שניקרא – אינג'רה, מן מאכל שעשוי מטף, שזה הקמח המקומי, ממנו מייצרים בלילה ועושים את האינג'רה, אותה אוכלים עם כל מיני רטבים.
דווקא טעים מאד!

כשלביאה פוגשת לביאה – סיור באדיס אבבה

אחה"צ לקחתי מדריך מקומי ועשינו סיור בעיר.
אחרי שביקרנו בכנסיה השלישית בגודלה באתיופיה, במוזיאון המקומי שלל "לוסי", שזהו כינוי לכל העצמות שהיו שם במוזיאון, של אנשים מלפני מליוני שנים, וראינו קצת אומנות מקומית,
עברנו בגן החיות המקומי, שם ראיתי שני צבים עושים אהבה בקולי קולות, קופים מקומיים וגם היה לי מפגש מרגש עם הלביאה והאריה, רק שלצערי הם היו מאחורי הסורגים ולא חברותיים מדי.

עצרנו גם באינטודו, שזוהי נקודת תצפית מהממת באתיופיה, שמשקיפה על הרים מסביב, וכן עברנו במרקטו – השוק הכי עסוק באתיופיה, אפשר היה לראות מראו ממש לא קלים שם, צפיפות, זיהום ולכלוך היו המאפיינים העיקריים של המרקט הזה.

מפגש מרתק עם בן נשיא

עם בן הנשיא, סולומון גירמה, נפגשתי ביום השני לשהותי באדיס אבבה.

הוא הגיע למלון שלי לביקור, לשמוע את הרעיון שלי, לא לפני שהסברתי לו קצת על עולם המדיה החברתית, לתת לו קצת טיפים על עולם הדיגיטל ויתרונותיו, ולהסביר לו כיצד ניתן לשלב את העולם שלי ושלו בדרכים ייחודיות (שאר הפרטים שמורים במערכת).
למר סולומון היה חשבון פייסבוק בעבר, אך הוא סגר אותו, וגם יש לו חשבון בלינקדאין, לא פעיל במיוחד. מעבר לזה הוא היה צמא לשמוע וללמוד עוד.

מר סולומון הינו איש כל כך נחמד, נעים הליכות ומסביר פנים, לבוש כאחד העם, עם אנגלית מצויינת וראש פתוח לעולם החדש ולסיוע לאתיופיה גם דרך הטכנולוגיה.
הצגתי לו את הרעיון שלי והוא מאד התרגש ואהב.
מר סולומון אף נענה לבקשתי לראיין אותו, להבין יותר על הפעילות האינטרנטית באתיופיה, וכך יצא:

ביקורי באדיס אבבא היה בהחלט מרתק ורק טעימה על קצה המזלג.

אתיופים מגדירים עצמם כעם נפרד משאר העמים באפריקה. "מתורבתים" יותר ושונים.

כך שיש עוד הרבה מה לראות 🙂

הנה עוד קצת תמונות…